כשהתייצבה לבסוף מולם, הודו הרופאים שהיא סובלת מסרטן מסוג אדנו-קרצינומה בחלל הבטן. המחלה, הם הסבירו לה, היא בשלב 4 – השלב האחרון של המחלה, שמשמעותו שהסרטן כבר התפשט ושלח גרורות למקומות נוספים בגוף, כך שלמעשה, נותרו לה רק כשלושה חודשים לחיות.
36 שנים חלפו מאז. לפלמן היא אישה בריאה, מלאת אנרגיה ואופטימית. בשלושים השנים האחרונות היא עוסקת בטיפול באמצעות תנועה ואיזון גוף-נפש. לפלמן מאמינה ששום דבר בחיים לא מתרחש במקרה. בעיקר כשמדובר במחלה כמו סרטן. "לפני שחליתי, הייתי במצב נפשי קשה", היא מספרת. "הרגשתי לכודה בדרך חיים שלא בחרתי, וחשתי שאיני יכולה עוד להמשיך כך. היום ברור לי שהמצב הזה תרם להתפרצות המחלה ולהתפשטות המהירה שלה".
היא נולדה ברוסריו שבארגנטינה. ב-1973, החליטו הוריה, שהיו ציונים, לעשות עלייה. "הרגשתי שנקרעתי מהמדינה שלי, מהתרבות, מהזהות שלי, מהחברים, והתקשיתי להתאקלם בארץ ולהסתגל לתרבות החדשה", היא מספרת. כעבור כמה חודשים התחתנה, ושנה לאחר שעזבה את ארגנטינה, היא שבה לשם עם בעלה הטרי. אבל למרות הציפיות הגדולות, החזרה לארץ הולדתה לא הביאה את הסיפוק שייחלה לו.
באותה תקופה החלו להופיע התסמינים הראשונים למחלה. "הרגשתי לא טוב וירדתי הרבה במשקל. הורי, קרובי המשפחה שלי והרופאים, אמרו לי שמדובר בבעיה הקשורה לרקמות, ואני האמנתי, למרות שקיבלתי טיפול כימותרפי ואפילו נאלצתי להשתמש בכיסא גלגלים משום שלא יכולתי לעמוד על רגלי. נתתי לאחרים להוביל אותי, בכל המובנים. האמנתי ש"הם" – הרופאים והמטפלים, יבריאו אותי".
כשמצבה התדרדר, החזירו אותה הוריה לישראל, והיא טופלה בבית החולים הדסה. ואז הגיע צלצול ההשכמה מהמציאות. היא חזרה הביתה מהמספרה ושאלה את הוריה: "זה נכון שאני חולת סרטן? מדוע לא סיפרתם לי?". "הרגשתי שאיבדתי כליל את השליטה על חיי", היא משחזרת. "באותו יום עזבתי את הבית ועברתי לדירה משלי. כעבור זמן קצר עזבתי גם את בעלי. כך החל תהליך ההבראה שלי. התחלתי להחזיר לעצמי את השליטה על גורלי".
לפלמן המשיכה לקבל כימותרפיה וטיפולים קונבנציונליים נוספים, אך במקביל, פתחה בתהליך ריפוי משלה. "מה שעזר לי יותר מכל היה טיפול בגישת 'ביו-אנרגיה', שרואה בסרטן כתסמין למצב כללי רחב הרבה יותר – פיסי, רגשי ורוחני. עברתי מסע אל הרגשות שבגופי, מסע שבמהלכו התקלפו אט-אט שכבות של טראומה, עצב, כעס ותסכול". היא חיפשה דרכים להביע את רגשותיה, ומאחר שאהבה ריקוד, רצתה לעשות זאת באמצעות מחול. אך מאחר שעדיין הייתה חלשה וישבה בכיסא גלגלים, הציעה לה הרופאה שלה להתחיל לנגן על פסנתר. היא עשתה זאת, ומאוחר יותר, כשהתחזקה, החלה גם לרקוד. היא נרשמה לאקדמיה למוסיקה ולמחול על שם רובין בירושלים, ועסקה בריקוד, בתנועה, בתיאטרון ובמוסיקה. היא מאמינה בכל ליבה שקיים קשר הדוק בין התנועה לבין המצב הנפשי והרוחני. "לא רק שהמצב הנפשי מתקשר עם מצב השרירים, אלא שכל תנועה של מתח והרפיה מעוררת מצב ספציפי", היא מסבירה. "כל רגש מתבטא בתנוחת הגוף, וכל הבעה רגשית מתבטאת בשינויים הניכרים בתנוחת הגוף, בתנועה ובדפוסי הנשימה שלנו, וגם בזרימת האנרגיה בגוף".
שלוש וחצי שנים לאחר שהוגדרה כחולה סופנית, פתחה לפלמן דף חדש. השלב הבא בתהליך ההבראה היה הגשמת חלומות. היא נסעה ללונדון, ומאוחר יותר לארצות הברית, והשתלמה בריקוד ובתרפיה בריקוד. אחר כך הגיעה עד ליערות הגשם של אמזונס, שם למדה משבט אינדיאני על הדרך שבה הם משתמשים בתנועה.
מאז היא ממשיכה לרקוד לעבר החיים. "כשהרופאים בישרו לי שאני חולה בסרטן, הם אמרו לי שהמצב שלי מוגדר כשלב 4. שלב 5 איננו קיים. למטופלי אני אומרת שהשלב החמישי הוא לרקוד עם החיים".
את החוויה והתובנות האישיות שלה מהמחלה, ומהדרך להחלמה ולאחריה, היא מעניקה למטופלים שלה במרכז אלמה לאיזון גוף-נפש-רוח. קודם לכן, היא ניהלה במשך עשר שנים את המגמה לאיזון גוף-נפש במכללת רידמן שהקימה שם, ובשנים האחרונות היא גם מנהלת את "נקודת מפנה", עמותה לרפואה משולבת וחקר הסרטן, בשיתוף עם ד"ר שחר לב-ארי, מנהל המחקרים ביחידה לרפואה משלימה במרכז הרפואי תל אביב.
הטיפול שויקי פיתחה מבוסס בין היתר על שילוב של תנועה ומגע טיפולי, שינוי דפוסי הנשימה והרחבתם, ועבודה על מתן ביטוי מילולי לחוויה התחושתית והרגשית. "ביטוי מילולי לתחושות ורגשות הוא לרוב נחלתם של אמנים בלבד. אבל בגישה שלי לקשר בין הגוף לנפש, כולנו אמנים של החיים, וניתן ללמוד לגשר בין העולם הסימבולי הפנימי לבין המילה והקשר עם האחר". באמצעות כלים אלה עוזרת לפלמן למטופלים להתחבר בחזרה לכוח החיים. "במקום להילחם עם המחסומים שלנו, אנחנו יכולים לחבק אותם, להקשיב להם ולתת להם ביטוי, וכך להשיג זרימה רעננה במערכת, שתוביל לבריאות טובה יותר. במקום להתמקד בבעיה, הגישה שלי היא להעצים את הטוב. להעצים את החיים".
את עבודתה כמטפלת, היא רואה כהמשך של תהליך ההבראה שלה, וכנובעת ממנו. "ההבראה שלי הייתה תהליך עמוק, שאפשר לי לגדול ולהתפתח ולעזור לאחרים. זה היה שווה הרבה פחות אם זה היה רק תהליך ההבראה שלי. המוטו שלי, שאני משננת גם למטופלי, הוא: בואו נעבור מפסיביות לאקטיביות – ממצב של קורבן למצב של יוצר ושותף למצב".
לפלמן מסכמת "עזרתי לנשים ללדת ולאחרים לעבור לעולם הבא כשהיה ברור שלמות זה חלק מתהליך הריפוי שלהם. לרפא חיים זה לא בהכרח להעלים סימפטומים, אלא האפשרות לחיות בשלום עם כל מה שיש וגם עם מה שאין. זה לא ההתרחשות שקובעת, אלא הגישה שלנו להתרחשות. היום אני לוקחת הכול בפרספקטיבה".
יותר מהכול, ויקי מזמינה אנשים לאמץ גישה חיובית פעילה ותמיד עם הפנים קדימה. "אני לא נגד שום דבר, אני בעד להעצים את עצמנו" היא אומרת.
